הפסיקה הענפה של בית המשפט העליון בישראל מדגישה שני שיקולים משמעותיים בעת שקילת בקשות לעלייה (הגירה לישראל) של אנשים עם רישום פלילי. מצד אחד, ישנה הזכות הבסיסית של יהודים להגדרה עצמית במולדתם ההיסטורית, ועל כן, יהודים וצאצאיהם זכאים לעלות לישראל. מצד שני, הרשויות אחראיות להבטיח שהציבור הישראלי יוכל לחיות בבטחה, ללא איום מצד אדם מסוכן המבקש מקלט בישראל. שיקולים אלה מודגשים בפסקי דין שונים, כגון בעניין מיכאל פשקו נ’ משרד הפנים (בג”ץ 6624/06) וגולד נ’ שר הפנים (בג”ץ 94/62).
במקרה התקדימי של מאיר לנסקי נ’ שר הפנים (1972), (בג”ץ 442/71), בראשות הנשיא אגרנט, נפסק כי עצם קיומו של רישום פלילי אינו מהווה עילה מספקת לדחיית בקשת עלייה לפי סעיף 2(ב)(3) לחוק השבות. בית המשפט הדגיש כי מעבר לרישום הפלילי, יש להוכיח שהמבקש מהווה סכנה לביטחון הציבור. עיקרון זה חזר על עצמו, וקבע כי חומרת העבר הפלילי לבדה אינה גורם מכריע; חייבת להיות הערכה של האיום הפוטנציאלי לביטחון הציבור.
בהמשך לחיזוק עיקרון זה, בית המשפט העליון בעניין רמיז גילבנוב נ’ מדינת ישראל (2007) (בג”ץ 5033/06) חזר והדגיש כי לא כל עבר פלילי מצדיק את שלילת הזכות לעלות לפי חוק השבות. בית המשפט הדגיש כי רק עבר פלילי המצביע על סיכון לביטחון הציבור צריך להשפיע על ההחלטה. בנוסף, חומרת העבירות אינה הקריטריון היחיד; יש לשקול גם את סיכויי השיקום, הסיכוי לחזרה לפשיעה וגורמים נוספים.
בפסיקה משמעותית נוספת, קוני טיילור דוטי נ’ שר הפנים (2016) (בג”ץ 4564/11), הדגיש בית המשפט את אופייה הצופה פני עתיד של הערכת הסכנה. הוא אישר כי רק עבר פלילי המרמז על סיכון עתידי לביטחון הציבור מצדיק את שלילת הזכות לעלות לפי חוק השבות. הערכה זו המכוונת לעתיד מבטיחה שההחלטות מתקבלות מתוך הבנה מקיפה של הסיכונים הפוטנציאליים הכרוכים בכך.
יתר על כן, פרשת לנסקי קבעה גם שחלוף הזמן מאז ביצוע העבירה יכול להפחית את משקלו של הרישום הפלילי בעת הערכת הזכאות לעלייה. בית המשפט הכיר בכך שאפשרות השיקום לאורך זמן צריכה להיות שיקול, במיוחד בהיעדר התנהגות פלילית מתמשכת.
חשוב לציין כי פעמים רבות, משרד הפנים מנסה לטעון שהמבקש מהווה סכנה לביטחון הציבור גם אם הרישום הפלילי שלו קל מאוד. לכן, ככלל, בבקשות שבהן למבקש יש רישום פלילי, מומלץ לשכור עורך דין מהיום הראשון. מומחיות משפטית יכולה לסייע בניווט המורכבויות של התהליך, להבטיח שזכויות המבקש מוגנות ושנערכת הערכה הוגנת.
לסיכום, בעוד שזכותם של יהודים לעלות לישראל היא עיקרון יסודי, היא מאוזנת על ידי הצורך להבטיח את ביטחון הציבור. בית המשפט העליון בישראל קבע הנחיות ברורות לפיהן רישום פלילי לבדו אינו מספיק כדי לשלול עלייה. במקום זאת, חייב להיות סיכון מוכח לביטחון הציבור, תוך התחשבות בגורמים שונים כגון אופי העבירות, סיכויי השיקום והזמן שחלף מאז בוצעו העבירות.
